הַחַמָּה הִיא כְּוֶרֶד קָמֵל,
אֶת ראֹשָׁהּ בְּעֶצֶב מַרְכִּינָה.
עָלֶיהָ, קַרְנֵי הָאוֹר,
נוֹשְׁרִים אֶל תּוֹך הַדוּמִיָּה.
דְּמָמָה שׂוֹרֶרֶת מִכָּל עֵבֶר,
רַק צְלִיל עָדִין מְצַלְצֵל מֵרָחוֹק,
אוּלַי קוֹלוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר,
כְּאִילוּ צָץ מֵחֲלוֹם מָתוֹק.
אֲנִי מַקְשִׁיב בְּרוֹב קֶשֶׁב.
הוֹ, הַצְּלִיל הַזֶּה חוֹדֵר לְתוֹך נַפְשִׁי!
הָאֵל יוֹדֵעַ מָה הָיָה לִי וּמָה לִי,
הָאֵל יוֹדֵעַ צְפוּנוֹת לִבִּי.