יצירה זו היא האחרונה בשורת יצירותיי המוקדמות ברוח המסורת ה'ים-תיכונית', כפי שקיבלוה בני דורי מהיוצרים המרכזיים של שנות ה-40 וה-50. היצירה היא טונאלית-מודאלית, ברוח עממית, ושלושת פרקיה מציגים פנים שונות של מזמורי התהילים. הפרק הראשון לקוח מתהילים מ"ז, 2, 3, 7, 8:
"כל העמים תקעו-כף הריעו לאלהים בקל רנה כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ זמרו אלהים זמרו כי מלך כל-הארץ אלהים זמרו משכיל".יש כאן אופי של הכרזה, שרציתי לתת לה צביון בולט. הריתמוס שבחרתי כאן למוסיקה הוא:
נוצרות כאן תבניות א-סימטריות, הנותנות תחושה נמשכת של סינקופות, דבר המגביר את הזרימה הפנימית של המקצבים. מבלי להיכנס למפרט טכני מדי אציין כי המרקם הוא פשוט יחסית והוא אמור להעביר את אווירת החגיגיות וההוד של המלים. פה ושם עונים קולות הנשים והגברים אלה כנגד אלה, ואולי, בניגוד לצפוי, כאשר המקהלה שרה "כי מלך כל הארץ אלהים", הצלילים נעשים חרישיים, וכולם שרים בקול אחיד (אוניסון), ללא הרמוניות. זוהי דוגמה לבחירה שמלחין חייב לעשות לגבי טקסט: ייתכן שמלחין אחר היה רואה לנכון לתת כאן את הצלילים הזוהרים והחזקים ביותר של המקהלה, אך אני חשבתי (חשתי?), כי דווקא הצלילים המושמעים לפתע בשקט וללא הרמוניות, אלא בשיתוף חד-קולי של כל המקהלה, יבטאו את התוכן ביתר פנימיות ואלי אף במידה של מיסטיות. לסיום פרק זה חוזר הקטע הפותח, וזאת בשל הצורך שחשתי כאן ליצור מבנה של סגירת מעגל, או כפי שמקובל לציין זאת במוסיקה - צורת א-ב-א.
וכאשר מופיעות המלים "אלהים בארמנותיה נודע למשגב", שוב משתלבת כל המקהלה בשירה מאוחדת באוקטבות, אך הפעם זוהי הכרזה רבתי במלוא עצמת הצליל. למעשה, כאן נקודת השיא של הפרק, ולאחריה ישנה חזרה אל אווירת ההתחלה בדומה לפרק הראשון.
בהמשך, כאשר הגברים שרים "הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה", עונות להם הנשים בחיקוי של כלים בעלי צליל גבוה ומצלצל, וכך גם בהמשך "בצלצלי תרועה". חזרה כפולה על המלה 'הללויה' בפי כל המקהלה המעבירה אותנו לחלק השלישי, המסכם בפורטה ובצלילים איטיים את תחושת החגיגיות במרקם הרמוני מלא, להעביר את ההוד ואת האמונה שבמלים "כל הנשמה תהלל יה, הללויה".