Lamento d'Arianna  \ Ottavio Rinuccini	קינת אריאנה
I.	I
Lasciate mi morire!	הניחו לי למות!
E chi volete voi che mi conforte	ומי תרצו שינחמני
In cosi` dura sorte,	בגורל כזה קשה,
In cosi` gran martire?	בעינוי כזה גדול?
Lasciate mi morire!	הניחו לי למות!
II.	II
O Teseo, o Teseo mio,	הו תזאו, הו תזאו שלי,
si`, che mio ti vo` dir,	כן, שלי רוצה אני לכנותך,
che mio pur sei,	כי שלי אכן הנך,
benche` t'involi, ahi crudo, a gli occhi miei.	אף כי נחטפת, אכזר, מעיני.
Volgiti Teseo mio,	סוב תזאו שלי,
Volgiti Teseo, o dio.	סוב תזאו, הו אלוהים.
Volgiti in dietro a rimirar colei	סוב לאחור להתבונן בזו
che lasciato ha per te la patria e il regno,	אשר נטשה בעבורך את מולדתה וממלכתה,
e in queste arene ancora,	ובזירה זו בנוסף,
cibo di fere dispietate e crude,	הייתה כמאכל לחיות חסרות רחמים ואכזריות,
lasciera` l'ossa ignude.	שישאירו את העצמות עירומות.
O Teseo, o Teseo mio,	הו תזאו, הו תזאו שלי,
se tu sapessi, o Dio,	לו ידעת, הו אלוהים,
Se tu sapessi, ohi me`!	לו ידעת, אללי!
come s'affana la povera Arianna,	באיזו מצוקה נמצאת אריאנה האומללה,
Forse, forse pentito	אולי, אולי בחרטה
rivolgeresti ancor la prora al lito.	מסב היית שוב את החרטום אל החוף.
Ma con l`aure serene tu te ne vai felice,	אך עם רוח צפריר הלכת מאושר,
ed io qui piango;	ואני כאן בוכה;
a te prepara Atene liete pompe superbe,	בעבורך מכינה אתנה חגיגות שמחות ונאדרות,
ed io rimango cibo di fere in solitarie arene.	ואני נותרת מאכל לחיות בזירה בודדה.
Tu l'un e l'altro tuo vecchio parente	אתה לכל אחד מהוריך הזקנים
stringerai lieto,	תחבור בשמחה,
ed io piu` non vedrovi,	ואני שוב לא אראכם,
o madre, o padre mio.	הו אם, הו אב שלי.
III.	III
Dove e` la fede, che tanto mi giuravi?	היכן הנאמנות, אשר בה נשבעת לי לרוב?
Cosi` ne l'altra sede tu mi ripon de gli avi?	האם כך הצבת אותי בכס הנעלה מורשת אבותיי?
Son queste le corone, onde m'adorni il crine?	האם אלה הכתרים בהם אתה מעטר את שערי?
Questi gli scettri sono?	אלו הם השרביטים?
Questi le gemme e gli ori?	אלו האבנים הטובות והזהבים?
Lasciarmi in abandono	להניח לי נטושה
a fera che mi stracci e mi divori.	לחיות הקורעות אותי לגזרים ומכלות אותי.
Ah Teseo, ah Teseo mio,	אה תזאו, אה תזאו שלי,
lascierai tu morire,	אתה הנח למות,
in van piangendo, in van gridando aita,	לשווא בוכייה, לשווא זועקת לעזרה,
la misera Arianna,	אריאנה האומללה,
ch'a te fidossi, e ti die' gloria e vita?	ששמרה לך אמונים, והעניקה לך חיי תהילה?
IV.	IV
Ahi, che non pur risponde.	איי, הוא אפילו לא עונה.
Ahi, che piu` d'aspe e` sord' a miei lamenti.	איי, אף יותר מחרק הוא חרש לקינותי.
O nembi, o turbi, o venti	הו עננים, הו סערות, הו רוחות
sommergetelo voi dentro a qell' onde.	הטביעו אותו אתם בתוך הגלים האלה.
correte orchi e belene	רוצו מפלצות ולווייתנים
e de le membra immonde	ובחלקי גופו המזוהמים
empiete le voragini profonde.	מלאו את התהומות העמוקים.
Che parlo, ahi, che vaneggio,	מה אני שחה, איי, איזה תעתוע,
misera, ohi me`, che chieggio?	עלובה שכמותי, מה אני מבקשת?
O Teseo, o Teseo mio,	הו תזאו, הו תזאו שלי,
non son quell' io che feri detti sciolse:	אין זו אני אשר ביטאה את הדברים הנוראים:
parlo` l'affanno mio, parlo` il dolore;	דיברו מצוקותיי, דיבר הסבל;
parlo` la lingua si`, ma non gia` il core.	דיברה הלשון, כן, אבל לא הלב.