Franz
Schubert (1797-1828)
Mass
No. 2 in G D167 (1815)
פרנץ שוברט (1828-1797)
מיסה בסול D167
שוברט
הלחין שש מיסות במהלך חייו הקצרים: הראשונה חוברה בגיל 16 והשישית בשנת חייו
האחרונה. את המיסה השניה בסול מז'ור השלים שוברט בגיל שמונה עשרה. זוהי המיסה
הקצרה ביותר מבין המיסות שהלחין, והיא הולחנה בתוך חמישה ימים (2-7 במרץ 1815).
היא נועדה לביצוע בכנסיה המקומית בליכנטאל, שלקהילתה השתייך שוברט. זו מיסה
המתאימה לביצוע עם הרכב מקהלתי מצומצם ומתוזמרת לכלי קשת ועוגב בלבד. למרות שניתן
למצוא ביצירה השפעות של מוצרט ובעיקר של היידן, המיסה נושאת אופי רומנטי שוברטי
מובהק. במיסה שולט המרקם ההומופוני בו יש נעימה ראשית עם ליווי של שאר הקולות.
יוצאת מכלל זה חטיבת ה-"הושע-נא" שבפרק הסנקטוס, שהיא בעלת מירקם
פוגאלי, ופרק הבנדיקטוס שאופיו קונטרפונקטי-חיקויי. שוברט השמיט מתוך פרק הקרדו את
המשפט הכולל הכרזה על אמונה "בכנסייה אחת, קדושה, כוללת ונושאת
השליחות", כפי שעשה בכל שש המיסות שהלחין. בשנת 1894 פרסם האפיפיור צו האוסר
כל השמטת טקסט בעת ביצוע המיסה. היו כנסייות שהחרימו בשל כך את המיסות של שוברט,
בעוד שכנסייות אחרות בצעו אותן למרות הצו. רבים מן המו"לים שפרסמו את
יצירותיו אלה של שוברט ערכו נסיונות לשכתב את התפקידים הקוליים במיסות, כך שיהיה
ניתן להחזיר את המשפט שהושמט מבלי לשנות את המוזיקה. בשנת 1846 הוציא לאור רוברט
פירהר (מלחין ונגן עוגב שפעל בפראג) את המיסה השנייה של שוברט כאילו הוא הלחינה.
שנה לאחר מכן התבררה האמת לאחר שפרדיננד, אחיו של שוברט, פרסם מכתב בעיתון בו
הסגיר את התרמית.
אחד
האפיונים הבולטים במיסה מספר 2 הוא הקיצור. ניתן לכנותה "מיסה ברוויס",
אם כי אין זה שמה הרשמי. בשלושת הפרקים: קיריה, סנקטוס-בנדיקטוס ואגנוס דאי, שהם
בעלי טקסט מועט, מושג הקיצור באמצעות מספר קטן של חזרות על המשפטים. בפרק הגלוריה,
שהוא עתיר טקסט, מושג הקיצור על ידי שירה בו-זמנית של טקסט שונה, לפעמים אפילו
שלושה משפטים שונים בעת ובעונה אחת (טכניקה שהיתה שגורה אצל היידן). גם החומר
התמטי מוצג באופן חסכוני. כך למשל ה- “Kyrie” השני בנוי מאותו חומר מוזיקלי כמו זה של ה- “Kyrie” הראשון (ובכך
יוצר מבנה פשוט של א - ב - א).
בניגוד
לאווירה הלירית של פרק הקיריה, הגלוריה (בסולם רה מז'ור) היא בעלת ברק. גם בפרק זה
יש חזרה על חומר תמטי ( “Quoniam tu solus Sanctus” מקבל את המוזיקה של הגלוריה הפותחת). האווירה
החגיגית מושגת בין השאר באמצעות חזרות רבות על אותו צליל.
פרק הקרדו
כולל את עקרונות האמונה הקתולית. התזמורת מנגנת ללא הפסק אקורדים במפעם של שיר
לכת, ללא התחשבות כמעט במילים המושרות, על רקע של צלילי בס נתוקים (סטקטו). המרקם
הוא כורלי טהור, על מנת להבטיח שכל מילה תובן כראוי. החל מהטקסט ”Credo in
Spiritum Sanctum Dominum” ועד כמעט לסוף הפרק שב המלחין
ושואל את החומר המוזיקלי מתחילת הפרק.
פרק הסנקטוס (אף הוא בסולם רה מז'ור) פותח
בהכרזה מספר ישעיה: "קדוש קדוש קדוש ד' צבאות", באופן הומופוני (כל
הקולות שרים את אותו הטקסט בו זמנית). ה-”Hosanna” לעומת זאת מתחילה במרקם פוגאלי עד לכניסת כל ארבעת הקולות. הבנדיקטוס ניתן
כמיטב המסורת בידי הסולנים. הנעימה מושרת שלוש פעמים, בכל פעם בתוספת סולן, כך
שהמרקם מתעשר והולך על ידי עיטורים מעודנים סביב הנעימה המקורית. חזרת המקהלה על ”Hosanna in
excelsis”
מסיימת את הפרק.
האגנוס דאי מהווה שיא של הבעה רגשית. זמרת הסופרן נכנסת ראשונה עם הנושא. לאחר תשובת המקהלה, חוזר זמר הבס על אותה נעימה, שוב עם תשובת המקהלה. בפעם השלישית חוזרת זמרת הסופרן על הנושא, אך הפעם בגובה רב יותר מאשר בפעם הראשונה. ניראה כאילו המיסה כולה היוותה הכנה לקראת שיא זה של היצירה כולה.