המלחין צבי אבני מספר על יצירתו מזמורי תהילים למקהלה ללא ליווי (1965)

יצירה זו היא האחרונה בשורת יצירותיי המוקדמות ברוח המסורת ה'ים-תיכונית', כפי שקיבלוה בני דורי מהיוצרים המרכזיים של שנות ה-40 וה-50. היצירה היא טונאלית-מודאלית, ברוח עממית, ושלושת פרקיה מציגים פנים שונות של מזמורי התהילים. הפרק הראשון לקוח מתהילים מ"ז, 2, 3, 7, 8:

"כל העמים תקעו-כף
הריעו לאלהים בקל רנה
כי ה' עליון נורא
מלך גדול על כל הארץ
זמרו אלהים זמרו
כי מלך כל-הארץ אלהים
זמרו משכיל".
יש כאן אופי של הכרזה, שרציתי לתת לה צביון בולט. הריתמוס שבחרתי כאן למוסיקה הוא: נוצרות כאן תבניות א-סימטריות, הנותנות תחושה נמשכת של סינקופות, דבר המגביר את הזרימה הפנימית של המקצבים. מבלי להיכנס למפרט טכני מדי אציין כי המרקם הוא פשוט יחסית והוא אמור להעביר את אווירת החגיגיות וההוד של המלים. פה ושם עונים קולות הנשים והגברים אלה כנגד אלה, ואולי, בניגוד לצפוי, כאשר המקהלה שרה "כי מלך כל הארץ אלהים", הצלילים נעשים חרישיים, וכולם שרים בקול אחיד (אוניסון), ללא הרמוניות. זוהי דוגמה לבחירה שמלחין חייב לעשות לגבי טקסט: ייתכן שמלחין אחר היה רואה לנכון לתת כאן את הצלילים הזוהרים והחזקים ביותר של המקהלה, אך אני חשבתי (חשתי?), כי דווקא הצלילים המושמעים לפתע בשקט וללא הרמוניות, אלא בשיתוף חד-קולי של כל המקהלה, יבטאו את התוכן ביתר פנימיות ואלי אף במידה של מיסטיות. לסיום פרק זה חוזר הקטע הפותח, וזאת בשל הצורך שחשתי כאן ליצור מבנה של סגירת מעגל, או כפי שמקובל לציין זאת במוסיקה - צורת א-ב-א.

הפרק השני לקוח מתוך תהילים מ"ח, 4-3:

"יפה נוף משוש כל-הארץ
הר-ציון ירכתי צפון
קרית מלך רב.
אלהים בארמנותיה נודע למשגב".
האווירה בפרק זה רגועה הרבה יותר, ולה קווים מלודיים ארוכים ומרקם רב-קולי הזורם בשלווה. הלחנים, העולים והיורדים לסירוגין, נראים (ונשמעים) בעיניי כמתארים ציורים של גבעות ירושלים. וכאשר מופיעות המלים "אלהים בארמנותיה נודע למשגב", שוב משתלבת כל המקהלה בשירה מאוחדת באוקטבות, אך הפעם זוהי הכרזה רבתי במלוא עצמת הצליל. למעשה, כאן נקודת השיא של הפרק, ולאחריה ישנה חזרה אל אווירת ההתחלה בדומה לפרק הראשון.

הפרק השלישי, 'הללויה' תהילים ק"נ:

"הללו יה, הללו-אל בקדשו, הללוהו ברקיע עזו,
הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרב גדלו,
הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור,
הללוהו בתף ומחול, הללוהו במנים ועוגב,
הללוהו בצלצלי-שמע, הללוהו בצלצלי תרועה,
כל הנשמה תהלל יה, הללו-יה".
פרק אחרון זה של ספר תהילים הוא תמונה מלאת הוד הבאה לפאר את בורא עולם. פסוקים "הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור" סיפקו תמיד גירוי מוסיקלי ציורי, למלחינים בני עמים רבים בכל מיני תקופות, להתמודד עם המשימה לבטא במוסיקה את המשמעות של "כל הנשמה תהלל יה". הידועים בין אלה הם שיץ במאה ה-17 וסטרווינסקי במאה ה-20. כאשר מעיינים במבנה הפרק מתקבל בבהירות מבנה תלת-חלקי. קטע ראשון: הכרזת ה'הללויה', כשהיא מפרטת איך להלל את ה' - בקודשו, ברקיע עוזו, בגבורותיו, ברוב גודלו. קטע שני: תיאור הכלים שיש להלל בהם את השם - שופר, נבל, כינור, תוף ומחול, מינים ועוגב, צלצלי שמע וצלצלי תרועה. קטע שלישי: הסיכום האפותיאוזי - כל הנשמה תהלל יה, הללויה. אנסה לפרט כיצד מתייחסת המוסיקה שלי למבנה זה. תחילה שרים הגברים (באסים) את ההכרזה "הללויה, הללו אל בקודשו... הללוהו כרוב גודלו" הקולות האחרים עונים להם מדי פעם באופן אנטיפונאלי: "הללויה". הצלילים הולכים וגוברים לקראת הקטע השני, שבו פורצים קולות הנשים בתרועה דמוית כל-נשיפה: "הללוהו בתקע שופר" והגברים מצטרפים אליהן לסירוגין בתיאור הכלים הנוספים: בהמשך, כאשר הגברים שרים "הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה", עונות להם הנשים בחיקוי של כלים בעלי צליל גבוה ומצלצל, וכך גם בהמשך "בצלצלי תרועה". חזרה כפולה על המלה 'הללויה' בפי כל המקהלה המעבירה אותנו לחלק השלישי, המסכם בפורטה ובצלילים איטיים את תחושת החגיגיות במרקם הרמוני מלא, להעביר את ההוד ואת האמונה שבמלים "כל הנשמה תהלל יה, הללויה".

הארכתי קצת בתיאור המתרחש ביצירה מזמורי תהילים, כדי להדגים באמצעותה כמה נקודות מוצא אופייניות בגישתי להלחנת טקסטים.